הלכה והשקפה: ברכת ישיבה בסוכה

כבר כמה שנים אני מדגיש מדי שנה את הדעה שנכון לברך "לישב בסוכה" גם אם לא אוכלים בסוכה לחם או עוגות, ואפילו אם שוהים בסוכה בלי לאכול כלל.

אנשים רבים מופתעים לשמוע על כך.

גם אני זוכר שהורגלתי לברך "לישב בסוכה" רק כשאוכלים לחם או "מזונות", והופתעתי כשלמדתי וראיתי שיש דעה שנכון לברך גם בלי לאכול.

ראשית, אזכיר בקצרה מעט מקורות הלכתיים עיקריים, ואחר כך אעיר הערה כללית על הנושא.

1. הלכה למעשה

ציטוט מ"פניני הלכה" של הרב אליעזר מלמד:

דעת רוב הראשונים, ומהם: בה"ג, רב האי גאון, רי"ף, רמב"ם ורש"י, שכל אימת שאדם נכנס לסוכה לשם מצווה,ואפילו הוא מתכוון לשבת בלבד, יברך. וכך נוהגים עולי תימן, וכך דעת הגר"א למעשה. לעומת זאת, דעת ר"ת, העיטור, רב יהודאי גאון ועוד גאונים, לברך על האכילה בסוכה, וכך נוהגים רוב ישראל (שולחן ערוך סימן תרל"ט, סעיף ח) ...

{עברנו לאחרונים - } לדעת הט"ז, החיי אדם {נתייחס אליו בהמשך דברינו}, המשנה ברורה (תרלט, מח), והחזון איש, כל מה שנהגו לברך על האכילה, הוא כאשר מתכוונים לאכול, אבל מי שנכנס לשבת בסוכה ויודע שבכל משך שהייתו בה לא יאכל, יברך על שהייתו. ולדעת המאמר מרדכי ח, מברכים רק על אכילה שחייבים לאכול בסוכה. ורבים מיוצאי אשכנז נוהגים, שאם אין מתכוונים לאכול כשיעור שמחייב סוכה, מברכים גם על טעימה כל שהיא של מזונות או יין או מאכל חשוב אחר, מפני שהעיקר כדעת הסוברים שיש לברך גם על שהייה בסוכה, אלא שהואיל ונהגו לברך על אכילה, טועמים דבר ואגב הברכה על אכילתו מברכים על הסוכה {עד כאן מפניני הלכה}.

לפי זה, לעניות דעתי יש לנהוג כך:

מי שמתכוון לשהות בסוכה בלי לאכול יברך על השהייה בסוכה, שהיא עצמה מצוה ; וכן מי שאוכל דברים שלא חייבים לאכול אותם בסוכה יברך על דברים אלה.

מי שמתכוון לאכול בזמן הקרוב לחם או מזונות ימתין ויברך כשיאכל דברים שחייבים לאכול בסוכה.

2. הקשר בין הרעיון של המצוה לבין הקיום המעשי שלה

מֵעֵבֵר להלכה למעשה, אני מבקש להאיר צד אחר של השאלה, הן ספציפית ביחס למצות סוכה, והן בנוגע לקשר שבין הרוח והרעיון של המצוות לבין הקיום המעשי שלהן.

א- מצות הסוכה היא תמידית – "תֵּשְּׁבוּ כְּעֵין תָּדוּרוּ" – לגור בסוכה כמו שגרים בבית, לעשות בסוכה את כל מה שאני רגיל לעשות בבית: עבודה, אכילה, קריאה, מפגש עם אנשים, ועוד.

יתרה מזו: הסוכה מזכירה לנו את ענני הכבוד שליוו את בני ישראל ביציאת מצרים, את ההשגחה של ה', את הקירבה בינינו לבין ה'.

ההוראה להעביר את כלל התיפקודים היום-יומִיים שלנו לסוכה מזכירה לנו את ההשגחה שנמצאת איתנו תמיד, בכל מעשינו ; הוראה זו מלמדת אותנו שאנחנו יכולים להיות קרובים אל ה' לא רק כאשר אנחנו עושים מעשה הלכתי ספציפי, אלא בכלל מהלך החיים שלנו.

כאשר אנחנו נכנסים לסוכה רק לצורך אכילה – אנחנו הופכים אותה ממצוה חיה למעשה טכני ; אנחנו מתרחקים מהרעיון של המצוה, ומתחייבים לקיום הלכתי שאיננו נמצא בהרמוניה עם רוח המצוה.

על כן, ההנחיה לברך רק כשאוכלים בסוכה מרחיקה אותנו מהרוח של המצוה ; ואילו הכרעה לברך על השהייה בסוכה לכל מטרה שהיא מקרבת אותנו בחזרה אל הרעיון של המצוה, תוך כדי מימוש הרעיון הזה בצורה מעשית.

ב- האם ראוי להכריע בשאלה הלכתית על-פי שיקולים רעיוניים?

לעניות דעתי יש לחלק בין מצבים שונים.

כאשר ההלכה היא ברורה – שיקול רעיוני לבדו לא יכריע לנהוג בניגוד להלכה זו.

על פי עקרון זה הִנחֵיתי מספר שואלות ושואלים לקראת יום הכיפורים שעדיף להישאר בבית ולהצליח לצום ולא לבוא לבית הכנסת ולהשתתף בתפילות, ולגרום למצב שהם ייאלצו משום כך לשבור את הצום. זאת, למרות שמבחינה רוחנית ההשתתפות בתפילות תהיה יותר משמעותית מהצום עצמו, אלא שמבחינה הלכתית ברור שהצום חשוב יותר מהתפילה בציבור.

אולם כאשר ההלכה עצמה נתונה במחלוקת – שיקולים רוחניים-רעיוניים בהחלט ראויים להיות חלק ממכלול השיקולים שעל פיהם נכריע כיצד לנהוג למעשה. וזה בדיוק המצב בשאלה שבה אנו דנים.

[בסיס לגישה זו ניתן למצוא באגרת קג של הראי"ה קוק, שבה הוא כתב: "... במקום שאין שם שום צד ספק שייך "לא בשמים היא", אבל במקום שיש צדדי ספק, כבר אין זה בכלל "לא בשמים היא". יש לעיין שם בהרחבה בדבריו ...].

ג- מעניין לציין: אחד המקורות שמצטטים בעניין זה [והובא גם בפניני הלכה שהבאתי לעיל] הוא מספר "חיי אדם", שנכתב בסוף המאה ה-18 או תחילת המאה ה-19 על ידי הרב אברהם דנציג [שנולד בדנציג, היא גדנסק, ואחר כך עבר לוילנה]. הרב דנציג עבד כסוחר ובאופן לא רשמי שימש כרב, מתוך אידיאל שלא להתפרנס מהתורה. למעשה הוא לא הצליח מבחינה כלכלית, ולבסוף שימש באופן רשמי כרב ודיין.

האם יש קשר בין רצונו של הרב דנציג לשלב תורה עם דרך ארץ, לימוד תורה ועבודה לפרנסתו, לבין פסיקתו שיש לברך על הסוכה על כל מעשה שיש בו "תשבו כעין תדורו", ולא רק על אכילה בסוכה?